פסק-דין בתיק ת"א 65973-06

הנסיבות

1.         התובעת הינה הבעלים הרשום של בניין הבנוי על חלקה 48 בגוש 7052 והמצוי ברח' חננאל 14 בתל-אביב (להלן: " הבניין").

2.         הנתבע שכר מהתובעת, בשכירות מוגנת, שני מושכרים הממוקמים בבניין כדלקמן -

א.         אולם בקומה א' של הבניין, ששטחו 170 מ"ר - זאת על פי חוזה שכירות מיום 10/10/79 (להלן: " האולם"). מטרת השכירות נקבעה בחוזה " לשם ניהול נגרייה או בית מלאכה לעבודות עץ אחרות".

ב.         גג + עליית גג + חדר על הגג, ששטחם הכולל הינו 380 מ"ר - זאת על פי חוזה שכירות מיום 25/11/1983 (להלן: " הגג").

מטרת השימוש בגג ובחדר הבנוי בו נקבעו בחוזה " למחסן או ניהול בית מלאכה לעבודות עץ אחרות".

3.         בתביעה שבכאן עתר התובע לפינויו של הנתבע משטחי האולם והגג (שייקראו להלן יחדיו: " המושכר") מחמת נטישתם.

            לשיטת התובעת, הנתבע עזב את הנגרייה והגג לחלוטין, למצער לתקופה של שנה אחת טרם הגשת התביעה (28/11/06) וחדל לעשות בהם שימוש כלשהו, ואין צריך לומר שלא מתנהל במושכר עסק כלשהו.

            נוכח נטישת המושכר, כך לתובעת, לתקופה האמורה ובהעדר עסק המתנהל בו איבד הנתבע את זכויותיו במושכר, אין הוא חוסה עוד בצילו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב-1972 (להלן: " החוק") ומן הדין להורות על פינויו הימנו.

4.         מנגד טען הנתבע כי הוא מעולם לא עזב את המושכר וכל העת הוא עושה בו שימוש למטרה שלשמה הוא הושכר. לדברי הנתבע, הגם שבשנים האחרונות שקדמו להגשת התביעה קטנה הפעילות העסקית במושכר בצורה משמעותית, ברם הוא ממשיך לעבוד במושכר באופן רצוף ולהתפרנס ממנו.

            הנתבע הוסיף וטען בחקירתו הנגדית, כי עקב משבר כלכלי, אליו נקלע בשלהי שנת 2005, הוא נאלץ לסגור את עסקיו האחרים שהתנהלו תחת חברת אינדיה רהיטים יפים בע"מ, שבבעלותו ובבעלות אשתו, ומני אז הוא מבצע עבודות מזדמנות על מנת להתקיים.

דיון והכרעה

5.         כידוע לכל, עילת הנטישה אינה מצוייה בין עילות הפינוי המנויות בסעיף 131 לחוק, אולם ההלכה הפסוקה קבעה כי דייר אשר נוטש את המושכר, איבד את הגנת החוק ומן הדין להורות על פינויו.

            על מנת שתקום לבעל הבית עילת פינוי בגין נטישה, על זה האחרון להוכיח קיומם של שני יסודות מצטברים: האחד, עובדתי פיזי - כי הדייר עזב את המושכר. השני, יסוד נפשי - העדר כוונה גלוייה מצד הדייר לשוב למושכר, במקרה בו הוכחה העזיב ה הפיזית [ע"א 997/91, 3505, הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' נוסייבה, פ"ד מ"ו(5) 758, 769].

            ויודגש כי נטל השכנוע להתגבשותה של עילת הנטישה " ... מוטל על שכמם של בעלי הבית מתחילת הדיון ועד סופו ועליהם להוכיח ולשכנע את בית המשפט כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין, על מנת שלא לשוב אליו עוד" (ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון 5, עמ' 116).

            כאשר עסקינן בבית עסק אין דורשים מהדייר שימוש במידה הנדרשת בדירת מגורים ודי לו לדייר בבית עסק אם יוכיח שימוש מועט. עם זאת " ... בסופו של דבר המסקנה אם הייתה נטישת בית-עסק או לא, צריכה להיות מבוססת על נסיבות כל עניין ועניין, כגון טיבו של העסק, הקשר האישי שהיה קיים בין השוכר לבין מקום העסק לפני שנוצרו העובדות המצביעות לכאורה על נטישה, ומה הם הקשרים שנותרו בין העסק לבין השוכר בתקופה הרלבנטית ובכללה התקופה שבה מתבררת התביעה" [ע"א 554/79 קוטלר ואח' נ' מיכקשווילי, פ"ד ל"ו(1) 810, 815].

            נבחן, איפוא, על רקע ההלכות האמורות האם השכילה התובעת, בנדון דידן, להרים את נטל השכנוע החל עליה להוכחת עילת הנטישה.

שטח הגג, עלייתו + החדר

6.         אקדים ואומר כי לא מצאתי שחר לטענת התובעת כאילו הנתבע נטש את שטח הגג וכי אין הוא עושה בו שימוש למטרת השכירות.